חקלאות? ציונות!

החקלאות היא החיבור הטהור האמיתי והמזוקק ביותר לארץ ישראל. החקלאות הישראלית הייתה מראשית הציונות העמדה הברורה ביותר בדבר זכותנו על הקרקע. קשה שלא להפריז בחשיבות החקלאות על העוצמה המדינית, הכלכלית והחברתית שלנו. החקלאות הייתה נשמת אפה של המדינה היהודית, וכיום ישנה התחושה שהנשמה הזאת הולכת ונחנקת.

קשה לחשוב על חיבור שורשי יותר ומקבע עובדות בשטח כמו שדה מעובד. אין הוכחה לבעלות על קרקע ועל שליטה בה, בדומה לאילוף של בעל חיים כמו היכולת להפוך שדה בור לשדה מניב תוצרת חקלאית. כך היה מראשיתה של התרבות האנושית דרך תקופת הממלכות היהודיות בארץ ישראל טרום חורבן בית המקדש וביתר שאת עם התנועה לחזרה לארץ שהובילה התנועה הציונית החל מסוף המאה התשע עשרה.

המאבק הלא גמור על גבולות הארץ, אותו מאבק שמפצל את האוכלוסייה היהודית בארץ ובעולם לא היה יכול להתנהל כיום ללא קביעת הגבולות שנוצרו בידי החקלאים בכל רחבי הארץ עוד טרם קום המדינה. חקלאי הגליל העליון שעיצבו את הגבול מול לבנון וסוריה מקימי עין גב שקבעו את הגבול המדיני על שפת הכינרת והישובים בנגב, בשומרון ובשפלה הם אלו שעיצבו את הטופוגרפיה של המדינה, לא פחות ולעיתים הרבה יותר מקרב זה או אחר או מלחמה עקובה מדם. אותם חקלאים לא הגדירו עצמם ימין או שמאל שיצאו לא פעם תחת אש לחרוש את השדות או לקצור את היבול, הם עשו זאת מתוך אמונה שלמה בזכות ההיסטורית שנפלה בחלקם, לאבד את אדמות המולדת לאחר אלפיים שנות גלות.

האנשים שהרימו את המסך על אחד ממפעלי הענק של התנועה הציונית הגיעו רובם ככולם ללא רקע ממשי בחקלאות, ומן הסתם רובם המכריע לעולם לא התנסה בחקלאות בתנאים הלא פשוטים ששוררים בחלקים רבים מהארץ הזאת. עם זאת אותם אנשים שהגיעו מרחבי העולם כולו, לא אמרו נואש, עובדת היותם ציוניים אמיתיים הניע אותם להגיע להישגים חסרי תקדים ובתוך עשרות שנים בודדות הפכו את המדינה למעצמה חקלאית ובעלת ידע שאותו היה אפשר לייבא ולייצר בעזרתו גשרים פוליטיים שנראים לעיתים בלתי אפשריים. האנשים הללו שהגיעו מארבע קצוות תבל יישמו הלכה למעשה את הנרטיב של המדינה בשנים הראשונות להקמתה, אז ידעה המדינה להעלות אותם על נס, היא הגנה עליהם ויצרה סביבם מיתוס מאחד שחיזק את הזהות של הישראלי החדש כמפריח השממה ומעבד את אדמותיה של המולדת.

הדור השני של אותם חלוצים נכנס כבר לתוך מציאות שבה החקלאות הישראלית היא עובדה ברורה שאין לערער עליה, והחליט לקחת את המצב צעד נוסף קדימה. העשורים האחרונים של המאה הקודמת הביאו עימם רצף של חידושים טכנולוגיים, ביולוגיים ואחרים שלקחו את החקלאות למקומות שקשה להמעיט בערכם. היכולת לשלב בין הטכנולוגיה המתפתחת שהעולם הציע לבין היכולת לגדל פלפלים בערבה הלוהטת זהו הישג שעל העולם כולו להסתכל בהערכה בעיקר לאור תחזיות העתיד בנוגע למשבר האקלים המאיים. וזוהי למעשה תמצית הרעיון החקלאי כולו.

כוח נוסף שגיבשה החקלאות הישראלית ששימש ככלי חשוב מאד בהפיכתה לכוח רב משמעות בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית למרות שמספר העוסקים בחקלאות מעולם לא היה גבוה ביחס לשוק התעסוקה הישראלי, נגעה בעובדה שהחקלאית היוותה גשר מצוין ליהדות התפוצות, יהודים מכל הזרמים ומכל גווני היהדות הצליחו לייצר חיבור ריגשי, אמוני וציוני לתוצרת חקלאית ישראלית. תוצרת שמיתגה את החברה הישראלית כחדשנית, שומרת על גבולותיה באלמנטים אזרחיים ועל ידי כך עוד נחשבת מובילה עולמית בתחום. החקלאות הייתה עבור יהודי התפוצות מקור גאווה וחיבור לארץ, חיבור שגם הביא עימו תרומות רבות שתרמו בצורה מכרעת לחיינו בארץ הזאת.

בשנים האחרונות בשם רעיונות כלכליים ליברליים וקפיטליסטים ישנה שחיקה מתמדת של המדינה מול החקלאים שלה. השחיקה מוצאת ביטוי בהורדת מכסים, בעידוד תוצרת שמגיעה ממדינות אחרות וחוסר רצון להגן על החקלאות המקומית. יש כאן סכנה מוחשית למרקם החברתי של המדינה היהודית. הפקרת החקלאות כך שבכל שנה פחות ופחות חקלאים מאבדים את אדמותיהם ושטחים רבים הופכים הפקר וננטשים אובדן הזהות החקלאית של המדינה היא פגיעה אנושה בצביון הציוני והיהודי של המדינה הצעירה שלנו. האם אנחנו ערים להשלכות של פעולות אלו? האם הדוגמא שמגיעה היום מאוקראינה ומשפיעה עלינו באופן ישיר לא מציבה בפנינו מראה המחייבת אותנו לשמור על החקלאי העיברי? האם אנחנו נאלץ לספוג מצב קיצון של פגיעה בחוסן הלאומי בשל מחסור במזון טרי? החקלאות היא התשובה הציונית לבעיות אלו.