יום חמישי 05:00 בבוקר השעון מצלצל, באופן אוטומטי אני מזנק מהמיטה החמה לעוד בוקר קר של חורף.

אחרי בערך 3 שניות אני מתעשת, זהו זה  האימון האחרון!!

מתארגן בנוהל הרגיל, בוקר טוב לאנה והנה מתחילים ומסיימים שמונה ק"מ אחרונים של אימוני הכנה.

חוזרים הביתה, הילדים כבר לא ילכו לגן היום, נוסעים צפונה מחר המרתון.

הבית כבר כולו עסוק באריזות, בודקים כל דבר עשר פעמים שלא שכחנו שום דבר, יש גם את הפרטים הנלווים, הילדים איתנו באוטו צריך לקחת גם ציוד עבורם.

אחרי הכול נכנסים לאוטו ונוסעים, ההתרגשות מתחילה לעלות לטורים גבוהים.

אחרי כמה עצירות בדרך אנחנו בטבריה, לקחת את ערכת הריצה למחר, מודדים את החולצה, התלבטות קצרה בין חולצה ארוכה לקצרה וזהו גם זה מאחורינו.

בערב אני מוותר על ארוחת הפסטה במלון, אוכלים אצל ההורים שגרים בעין גב, שם ממוקמת נקודת האמצע של המרתון.

שתי צלחות גדושות של פסטה ואורז, אשתי מפקחת מהצד ששום דבר לא יפריע לי כולל הילדים, עד לטלפון מרמי המאמן, הנחיות אחרונות ועצה אחת ששווה זהב, נחזור אליה בהמשך.

לפני השינה מכינים את כל הציוד, נעליים כולל הצ'יפ, הגרביים, הטייץ הנכון החולצה המתאימה ( הלכתי על קצר וצדקתי ) כובע, משקפי שמש, i pod טלפון וג'לים רשימה חלקית.

תדרוך אחרון לאבא, הוא צריך להיות מוכן ב 05:45 לקחת אותי לנקודת הזינוק,  לחזור חזרה לעין גב, לקחת את כולם לנקודת הסיבוב דרך השדות של הקיבוץ כי הכביש חסום ( יש מרתון זוכרים ?) ,  ואחרי הסיבוב שלי להספיק להגיע לנקודת הסיום  עם יעל לחכות לי בסוף.

עכשיו בחייל וברעדה מחברים את מספר החזה לחולצה ( זה התפקיד של אמא ) מעלים תמונה לווטס אפ ולישון. השעה בקושי 21:15 .

אחרי שבקושי מצליחים להירדם הלילה איכשהו עובר, בחוץ משתוללת רוח  חזקה, שמפילה בערב עץ תמר לא קטן על אחד הבתים בקיבוץ, זה לא מעודד לקראת מחר, רוח כזאת יכולה להרוס ריצה.

השעון מצלצל השעה תאמינו או לא שוב 05:00 בבוקר,  עובדים על אוטומט, למרות שאני לא בבית שלי. מכינים כוס תה שתי פרוסות עם ריבה, שירותים, הולכים להתלבש, מקפידים הקפדה יתרה על כל פרט, מסיימים עם הנעליים, הקשירה של הנעלים עם הצ'יפ נבדקת פעם שנייה, שוב שירותים נשיקה ליעל שכבר לא מסוגלת לישון ויצאנו.

השעה בערך 06:30 מתחם הזינוק ריק אבל מתמלא במהירות, אומרים שלום ובהצלחה לחברים שאיתי בזינוק, בודקים שוב שהכuל מוכן ו….. ירית הפתיחה יצאנו לדרך.

אני מפעיל את האנדומנדו, שם את הטלפון בכיס המתאים ומתחיל לרוץ. אחרי 200 מטר בודק שהכuל תקין, איזה באסה, הGPS לא עובד, האפליקציה לא תמדוד מרחק, אני מבין שכבר לא תהיה לי תוצאה של המרתון  באנדומנדו. עובר לשלב ב, להפעיל את הI POD לא להאמין הבטרייה ריקה כל כך הרבה הכנות וכבר בהתחלה העסק לא דופק, מה שכן עברו כבר 2 ק"מ.

מבין שאין ברירה ממשיך לרוץ ומגלה שהטייץ לא מחזיק את כל הציוד והוא יורד כל הזמן, אין ברירה אני מוציא את הטלפון ומחזיק אותו ביד, בפעולה הזו נופל לי ג'ל אחד על הריצפה, לא עוצרים נסתדר בהמשך.

החל מרגע  זה אני עוזב את כל הדברים מסביב ומתחיל להתרכז בריצה. אני נצמד להנחיה  החשובה ביותר שקיבלתי מרמי והיא, להיצמד לפייסרים, גבי וגונן מתברר הם האנשים החשובים ביותר עבורי כרגע, הם ירוצו בשבילי 5:20 דקות לקילומטר, אני רק צריך להיצמד אליהם.

9 ק"מ ראשונים עוברים באווירה טובה, הקצב מתאים לי אני מרגיש טוב, לוקח ג'ל ראשון ומתחיל להנות, אנחנו עולים מבית הקברות של כינרת, לכיוון בית ירח, התיכון בו למדתי, השדות מסביב היו המקומות בהם רצנו בשעורי התעמלות, או לחלופין הברזנו מהכיתה לאכול סנדוויץ' בקיוסק שכבר לא קיים.

באזור קיבוץ מעגן הרוח מתחילה להשפיע, למזלנו היא לא חזקה מאד, העובדה שאני רץ בקבוצה סביב הפייסרים מאד עוזרת, עד עכשיו הריצה עוברת חלק, 15 קילומטר ראשונים כבר אחרינו. באמצע הקילומטר  ה 17 דבוקת המובילים טסה את דרכה חזרה הם כבר בקילומטר ה 25 או 26 והם רצים בקצב מסחרר, 3 דקות אחריהם מגיע  זוהר זימרו הישראלי שיזכה באליפות ישראל. אחרי ההתפעלות מהקצב שלהם, נשאר להתרכז בעצמי. מגיעים לק"מ ה18 ג'ל שני, מישהו מציע ג'ל שאסף באחת התחנות בדרך, כך שנפתרה בעיית הג'ל שנפל בהתחלה.

נקודת הסיבוב מתקרבת, אני בהתרגשות גדולה, גדלתי בעין גב, שנים הייתי מעודד במרתון והפעם אני משתתף, אני מכיר את האנשים שיחכו לי שם ומעל כולם יעל נעם ואלון אהובי יחד עם אמאבא שלי.

בנוסף עוברים חצי מהמרחק ועבורי זה הזמן להפטר מהI POD והטלפון שלא עובדים וגם מהכובע פשוט אין שמש. אני מגביר מעט ונפרד מקבוצת ה 3:45 ומגיע לסיבוב, נשיקה ליעל מבט מהיר אל הקטנים שמתרגשים מאד ואני מרגיש שהם גאים בי, המבט שלהם ילווה אותי מעכשיו  ויעניק לי כוח. מבט אל השעון הרישמי 1:52:34 אני מבין שאני בדיוק מקסימלי של תוכנית הריצה שלי ומרגיש מצוין.

אני נפרד סופית מהפייסרים וממשיך בעצם לבדי מעכשיו המאבק הוא שלי עם הגוף והנשמה, כמו שחשבתי הקטע הזה בין הק"מ  ה25 ל30 הוא יותר קשה, אני לוקח ג'ל נוסף בק"מ 27 ומגיע ל ק"מ  ה30 בכוחות  מחודשים. מכאן נשארו עוד שנים עשר ק"מ. החברה שרצו איתי בהכנה יגידו לכם שזה סה"כ אימון קצר. אני מבין שאי אפשר לעצור אותי וממשיך קדימה.

בק"מ ה32 צביקה הבטיח שיחכה, אני מזהה אותו ראשון ומקבל עוד עידוד קטן, צביקה מעביר לכל הקבוצה הודעה : אסף ב 32 נראה מעולה. העיקר שזה מרגיע את יעל שמתפקדת  על תקן חמ"ל ומעדכנת את כולם.

הקילומטרים הבאים  נפלאים כמאמר המשוררת בין דגניה לכנרת, הקצב טוב  מזג האוויר נהדר ואני מתקדם.

בקילומטר ה 36 ג'ל אחרון, כבר ברור לי שאני מסיים למרות שבשלב הזה קשה לי לחשב את הקצב  ואת זמן הסיום המשוער, מכאן כל צעד, הוא צעד אחד יותר ממה שרצתי עד עכשיו בחיי.

לקראת 38 הגוף כבר מרגיש עייפות, אבל טבריה כבר באופק ומעולם לא שמחתי להגיע אליה יותר מהפעם. אני מנסה להגביר קצת לקראת הסוף כמו שרציתי אבל זה לא הולך, העיקר לא להוריד קצב, השלט של קילומטר 41 כבר לפני ואני מבין שזהו, הזמן בערך 3:39:30 אני חייב לרדת מתחת ל 3:45 ונותן מה שיש.

בקילומטר האחרון עומדים סוף סוף משני הצדדים ומעודדים, פתאום יעל מופיעה, היא מצטרפת אלי עד שמורידים אותה מהמסלול, עוד 150 מטר ואני חוצה את קו הסיום, 3:44:50.

התרגשות, אושר, שמחה והרגשה אדירה של סיפוק ממלאת אותי באותו הרגע. אני מסתובב עוד קצת שותה כוס מים, לוקח מדליה עבור נעם  ויוצא מהמתחם. יעל ואבא כבר מחכים לי, חיבוקים ושוב התרגשות.

באופן מוזר כל מה שאני רוצה זה לצאת מאזור הסיום וללכת לאוטו . זהו נגמר היה קשה אבל מדהים. הריצה עצמה היא אתגר אדיר, אבל לא פחות מכך הדרך לשם אני מלא בסיפוק עצמי ויודע שהאתגר הבא מחכה שאציב אותו. עכשיו אני יודע שאצליח גם להגשים אותו.

עכשיו כל מה שאני רוצה זה להיות עם המשפחה המקסימה שלי שבלעדיה זה לא היה קורה.