ורק אני מתבונן מהצד

השעה 07:00 יום שישי בבוקר. השעון מצלצל, יעל כבר לא בבית, מזמן. וכמותה רוב האנשים שמבלים איתי את הבקרים בסוף שבוע.
מתאושש קלות ומבין שעינת, יעל, גיתית וטל האלופות כבר שלושים וחמש דקות בתנועה, ומחשב על אוטומט שהם עברו כבר בערך חמישה וחצי קילומטר, איך אני יודע? כל כך הרבה קילומטרים העברנו ביחד לאחרונה, כך שאני יכול לנחש עבור כל אחת מהן מה עובר לה עכשיו בראש.
אני נוסע סוליקו לת"א. 07:35 מוריד את הילדים בגן, טלפון למסלול, מקבל דיווח שהכול מתנהל לפי התוכנית.
נכון מתחת לג'ינס יש מכנס ריצה, אני נועל סניקרס במטרה להשתמש בהם ובתיק יש חולצת דריי פיט, ובכל זאת היום אני מביט מהצד.
בתחנת הרכבת בלוד אני מתחיל להרגיש שונה, פתאום מכל עבר אני רואה אנשים בכל גיל עם החולצה הצהובה מבצבצת מתחת לעליונית. בדרך רואה עדכון של אייל בפייס, "אני בלי טלפון בסופ"ש" ולא מבין איך אפשר לרוץ בלעדיו בבלגן של ת"א.
בתחנת ההגנה של הרכבת אני מבין כמה אני חריג, כולם באו לרוץ היום, אני יודע שהזינוק לחצי יצא לפני רבע שעה, והבנות של המרתון כבר עברו חצי ורק אני מתבונן מהצד.
מגיע לתחנה במרכז הירידים, נחיל של רצים מכל הסוגים שועט לעבר קו הזינוק, המרוצים של העשר מתחילים עכשיו לצאת, ורק אני הולך לכיוון אבן גבירול, הפעם אני מתבונן מהצד.
חבורת נשים מבקשת שאצלם אותן, הן רצות "רק חמש" שואלות אותי מה איתי? ההסבר שלפני חודש רצתי מרתון והיום באתי לעודד את אשתי שעושה חצי, מתקבל בקושי, אבל הרבה כבוד לאשתך. היום כולם רצים, רק אני מתבונן מהצד.
בדרך לאבן גבירול חולפים על פני חבורת המובילים של המרתון, הם בדרך לקו הגמר והם רצים מהר, מולם נחיל העשרה קילומטר מתחיל להתקדם בכמויות בלתי נתפסות.
בפינת הרחובות אבן גבירול רוקח, או בק"מ השביעי עבור רצי העשר, הק"מ השמונה עשר עבור רצי החצי והק"מ השלושים ושמונה עבור המלא, אני מתמקם, יש מעט צל, רוח קרירה מגיעה מהים, יש להקה ברקע, מה אני אגיד לכם החיים יפים.
מולי מתחילים להגיע המרתוניסטים, לא יודע מה חשב מתכנן המסלול, אבל מבחינתי הוא לא עשה עבודה משהו, הבלגן חוגג, רוכבי אופנים, מפריעים לרצים, מרתוניסטים נכנסים למסלול של החצי וכולם מבסוטים, העיקר שהאווירה טובה.
אחרי עשרים דקות של עידוד לאנשים שאני לא מכיר, מתחיל רצף של כמעט שעה שבה לא חולפת יותר משלוש דקות בין זיהוי רץ אחד לאחר, לא להאמין כמה מכרים שלי רצים היום, ורק אני מתבונן מהצד.
יוסי שעבד איתי פעם, מבסוט לראות מישהו אחרי 18, גם בן שחולף על פני בדרך לסיום המרתון מופתע, זה קטן עליו אני יודע, רק שאני מתבונן מהצד. המוסטנג מזהה אותי ראשון נראה מרוצה עד הגג וממשיך הלאה, בזווית העין אני קולט את דפנה, האינסטינקט אומר שלידה זו שולי, אבל לא, זו עינת, רץ איתן חמישים מטר מחמיא להן שהן נראות מעולה וחוזר לפינה שלי.
ראשונת המרתוניסטיות מגיעה יעל, ממוקדת בקושי מזהה אותי, וממשיכה לשעוט כמו איילה.
קצת אחריה במסלול של המרתון חולצה ורודה, אי אפשר לטעות אני מזהה את החולצה הזו של עוצמה מקילומטר, עינת והמלווים חולפים על פני לקול קריאות העידוד. אני הולך להחליף בגדים, בכל זאת לא רק מתבונן מהצד.
רונית ועדי עוברות בפנייה, אני יודע כמה היה להן קשה באימונים, תאמינו לי היה להן קל בקרב. עולה על הגשר לקראת ביצוע המשימה הקטנה שלי ביום הזה, מולי עוברת ג. הפעם לא צריך לתכנן מסלול, פשוט צריך לרוץ אותו, אני רואה שקשה לה, אבל לא מוטרד, ג תסיים אם תצטרך גם בזחילה.
הנה יעל, שם את התיק על הגב, עכשיו אני מלווה אותה עד הסוף. יעל מסבירה לי שראתה את טל במרתון לפניה, חבל פספסתי אותה, הבחורה מדהימה היה לי הכבוד להתאמן איתה לאחרונה. תמונה לפה חיוך לשם ופתאום רמי שכנראה לא רץ מספיק היום, הצטרף לילדים להשלמת הנפח השבועי, צעקות עידוד עוברות בין שני צידי הכביש והופ אנחנו בקו הגמר.
במתחם הסיום באופן צפוי בלגן, לפי התכנון המוקדם, רק נעה מחכה בנקודת המפגש, כמו תמיד עם חיוך, כאילו סיימה עכשיו חימום. את ג'ני, חביבה גלית והרבה אחרים פספסתי על המסלול, לא נורא כולם יעלו תמונות לפייס בערב.
אחרי חמש דקות גיתית ועינת בקושי נושמות, אבל סיימו מרתון, חיבוקים התרגשות, גם יובל ואמיר כבר הספיקו להתאושש מהחצי ובכלל אווירה של הרגשה מרוממת.
בדרך הביתה רמי מבקש לשלוח הודעה שכולם בסדר וכולם שותים, אנחנו בסדר, מגיעים הביתה ונופלים לשנ"צ איכותי, קשה לראות את כולם רצים זה מעייף….
אחר הצהריים מעיף מבט להודעות בטלפון, מבין שאני היחידי שהתבונן מהצד, בכל זאת ארבעים אלף רצו.
אבל מרוצה מעצמי, בשישי הבא נרוץ בשטח, בלי מסיבה ובלי הזנקה, תאמינו לי זו עוצמה.