יום שישי 20:00 אנחנו מבינים שאין ברירה.

אנחנו לוקחים חלק במחאה, קפלן הפך לבילוי השבועי שלנו בחצי השנה האחרונה, אבל אני לא מאלו שמובילים את ההפגנה, לא מארגן קבוצות ווטס אפ ולא נוסע בכל ערב להפגין נגד שרים בכל הארץ. פשוט חשוב לי שהמדינה הזאת תישאר ד.מ.ו.ק.ר.ט.י.ה. אבל הפעם אין ברירה, מכין את הנעליים, כובע, מים וסנדוויצ'ים, קובעים עם חבר לצאת מוקדם בבוקר, הדגלים והמשרוקיות מוכנים תמיד ומכוונים שעון לשעה מוקדמת, הפעם יוצאים לצעדה בשבת בבוקר.

יום שבת 06:00 בבוקר חניון שורש

מי שלא ראה, יתקשה להבין. הגענו מוקדם, רוב הצועדים בשלבי התעוררות, הצוות המוביל כבר מתרוצץ בשטח, שולחנות ארוכים נפתחים, סירי ענק מרתיחים מים, בכל דקה שעוברת קורה משהו, וזה לא פחות ממדהים, 10 שעות קודם לכן אורגנה ארוחת שבת לאלפי אנשים, פקקי ענק והמון רצון טוב. והנה שב מוקדם בבוקר  ועם ישראל זורם, בקבוקי מים, עוגות, סנדוויצ'ים, דגלים, כיבוד, פירות וירקות, מבלי ששמנו לב בשעה 07:00 עשרות אלפי אנשים ביחד עורכים ארוחת בוקר בצל עצי החורשה, וכל הזמן עוד ועוד ועוד אנשים מגיעים.

יום שבת 08:00  יוצאים לדרך

בשעה 08:00 כבר חם, אבל אף אחד לא אומר מילה, כל החברה הישראלית, על כל גווניה, כל הדורות שבה מתינוקות בני יומם ועד גיבורים שמסתכלים על גיל 70 מגבוה מאד, צועדים, מניפים דגלים שרים, עוזרים אחד לשני ובעיקר נחושים, לא ניתן שיהרסו לנו את המדינה. צועדים אל עבר כביש 1. הכל מתנהל בסדר מופתי, אין דחיפות אין צעקות, אנשים נחושים. מבט אחד אל עבר המרפסות של קריית יערים מסמל אולי את השבר, הילדים החרדים מסתכלים עלינו בהשתהות, מבחינתנו, זוהי העלייה לרגל לירושלים, מבחינתם אלו אנשים שהם לא יפגשו לעולם ולא יכירו את אלו שנושאים בנטל קיום חייהם בתלמודי התורה.

יום שבת 11:00 מחלף חמד:

עולים על המחלף, זוהי נקודת הסיום שלנו לצעדת הבוקר. משם מביטים על נחיל האנשים שפשוט לא נגמר ומבינים שאנחנו לא לבד, מבינים שאין מצב שלא נצליח. על הגשר תושבי הישובים הסמוכים מחלקים שתיה קרה וארטיקים, מציעים טרמפים למי שצריך להגיע חזרה אל הרכב, הסולידריות שאבדה בשנים האחרונות, מוצאת את עצמה שוב שנאבקים על החיים שלנו, הפעם לא בשדה הקרב, הפעם בלב החברה הישראלית.

יום שבת 16:30 מוצא:

הגענו לנקודת הכינוס עם הדגלים והחולצות, איתנו עוד מאה אלף איש, כביש מספר אחד נראה כמו קונפטי של יום העצמאות, דגלים מכל הגדלים עם אנשים מכל הסוגים שצועדים בנחישות בעליה לירושלים, אין סימלי מזה. בדרך פוגשים חברים מהצבא, מהאוניברסיטה או מהשכונה, מסיבה של דמוקרטיה. לקראת השעה 18:30 מגיעים לגשר המיתרים, אנחנו בירושלים, לראות ולא להאמין את ההמונים שבאו מתוך אמונה שביחד נצליח לשנות ולחיות פה טוב יותר.

שבת 20:30 מול הכנסת

ההפגנה מתחילה, שרים את התקווה, השאלה שעולה היא, אם כולם כאן, אז מי בקפלן, התשובה היא שגם לקפלן אנחנו הגענו. היום הזה הופך למרגש ועוצמתי, הטייסים והלוחמים, ראשי מערכת המשפט והבטחון לדורותיהם, ראשי המשק בעבר ובהווה עוזרים לנו להבין שהאמת בצד שלנו, ואנחנו ננצח. חשוב להבין, הטייסים עושים מעשה אמיץ, הם לא היו עושים אותו עם לא היינו ברחובות ובדרך לירושלים 29 שבועות, זוהי מחאת העם.

שבת 22:00 רחובות ירושלים

זהו מתקפלים, יש ילדים שמחכים לנו בבית, יש ביום ראשון עבודה וקייטנות, לא נוכל להישאר לישון בירושלים. צועדים ברחובות חזרה אל הרכב שהשארנו, עוד 3 קילומטרים של הליכה, עוד משהו קטן ששמתי לב אליו בדרך, הכבישים נקיים, לצידי הדרך לא ראיתי ולו בקבוק מים אחד זרוק. קשה להאמין ששלוש שעות קודם לכן מאה אלף איש עברו במקום וכאילו כלום. זוהי מחאה שרוצה שיהיה פה טוב, ובגלל זה היא גם מרימה את בקבוק המים שנפל ושמה אותו בתיק עד שנגיע הביתה, כי זאת מחאה למען הילדים שלנו, למעננו ולמען המדינה שאין לנו, פשוט אין לנו אחת אחרת.

ממשלה יקרה אם עוד לא הבנתם שקורה פה משהו גדול, אז כדאי שתסתכלו שוב על המצב.

אם לא יהיה שוויון.

נחליף את השלטון

נפלתם על הדור הלא נכון