ביום שישי בערב התחיל היורו.
מאז שאני ילד, בימים האלו של פתיחת טורניר גדול יש התרגשות שיא.
מונדיאל או יורו הם אלמנטים שמעוררים את הרגש, את הדמיון.
משהו שמוציא אותך החוצה, מחבר אותך אל העולם הגדול.
גם אם גדלת בקיבוץ קטן על שפת הכנרת,
אתה יכול להתחבר אל ההמונים שנמצאים בכיכר המרכזית בעל עיר בעולם,
או לברי המזל באצטדיונים.
ביום שישי בערב חיפשתי את ההרגשה הזאת שוב.
הכל היה נכון, האליאנץ ארינה במינכן הוא מושלם לארח משחק פתיחה.
הסקוטים שטפו בבירה את רחובות מינכן.
נבחרת גרמניה החדשה.
השמש הנפלאה של אירופה בקיץ.
כל המרכיבים שיוצרים את הסיפור הנכון.
והנה זה מתחיל. וזה התחיל נהדר.
גרמניה שטפה, למחרת שוויץ הרשימה, הונגריה הבקיעה.
ספרד דרסה, קרואטיה קרסה.
אלבניה הדהימה ואיטליה הרגיעה.
ב24 שעות קיבלנו כל מה שיכלנו לבקש.
אבל.
לאורך כל השבת רצות שמועות שהופכות לידיעות.
הרצון לשמוח את החיים, להנות מאירוע פשוט כמו כדורגל פשוט לא עובד.
כמה שלא נשכנע את עצמנו, נקשיב לצוותי השידור הנהדרים.
הראש לא באמת שם.
הקשב מחולק במעין מסך מפוצל דמיוני.
האוהדים ביציעי אירופה צוהלים, אנחנו כבר רואים את ההלוויות מחר.
פרשני הכדורגל בכל העולם מסבירים את המהלך הבא.
אצלנו כל אחד חושש מדפיקה בדלת, שלו, של השכנים, של החברים לעבודה או החברה מהפלוגה.
משהו רע קורה לנו.
אנחנו רוצים לספר לעצמנו שאנחנו חלק מהעולם.
שאנחנו בהופעה של קולד פלי או במשחק של נבחרת הולנד.
בעצם אנחנו במלחמה, מי שנולד באירופה אחרי 1945 כנראה לא מבין למה אנשים עושים את זה.
אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם, חלק מהשמחה.
בפועל אנחנו לא שם.
מחרימים אותנו, לא מעניין את כולם שאנחנו צודקים.
אנחנו נמצאים בחלק הלא טוב.
גם אם נראה את כל הגולים ביורו.
גם אם נעשה את המוזיקה הכי טובה בעולם.
אנחנו לא חלק מזה. לא באמת רוצים אותנו.
ואנחנו בתגובה אוכלים אחד את השני.
אני מרגיש כמו זהר ארגוב
בדד, בלי תקווה בלי עתיד בלי חלום.
