אתמול היה יום עמוס אירועים ספורטיביים. מסוג הימים שיכולים להתרחש רק בחודשים מאי או יוני. בתוך קצת יותר מ12 שעות שוחקו 3 משחקים שונים ביורו, התקיים גמר הפליאוף הישראלי בכדורסל והמשחק האחרון בסדרת הגמר של הNBA מארצות הברית. באופן כללי כל אחד מחמשת המשחקים הללו לבדם הם מספקים לצפייה ביום נתון. צפיה בחמישה משחקים תוך 12 שעות הם כבר אתגר מורכב מצד אחד אבל בהחלט מאפשרים לקבל מעין מבט מעניין על ההבדלים העצומים שיש בתוך העולם בכל הקשור לתפיסת הספורט. אין שום דרך להשוות את רמת האמוציות והאנרגיות בין האירועים השונים. כל אחד מהמשחקים היה מכריע מאד למעורבים בו, כל אחד מהמשחקים זכה לרמת התעניינות גבוהה ובכל זאת היו הבדלים מהותיים ביניהם.
אחד הדברים שקשה שלא לשים אליהם לב הוא תפיסת האירוע. ההבדלים הם תהומיים ומשדרים תפיסת עולם שונה בתכלית אצל כל המעורבים בעניין. טורניר היורו מצליח להוציא מאות אלפי אנשים ממדינות שונות אל עבר האירוע המרכזי הפעם בגרמניה. טיסות מלאות של אוהדי כדורגל רובם גברים בין הגילאים 20-50 שהולכים אחר הנבחרת הלאומית. הנסיעה מביאה איתה רגשות לאומיים, גאווה וציפייה בלתי ניתנת לריסון להוכיח לעולם דרך משחק הכדורגל מי טוב יותר. יש מי שיכול לראות בעניין מעין המשך של קרבות היסטוריים בהם נערכו צבאות בנקודה מסוימת, קבועה מראש ויצאו להילחם. בינתיים בבית במדינות המקור, הכל נעצר, המדינה כולה צמודה לטלוויזיה ופרצי שמחה או אכזבה הופכים לאירוע לאומי.
באותו הזמן אתמול נערכו שני מחנות האוהדים בתל אביב למשחק המכריע. מדהים לראות איך כל אחד מהצדדים עושה הכל על מנת להקניט, לפגוע ולחבל במאמצי האחר, יש כאן מחשבה שלא מחפשת רק ניצחון, היא מחפשת גם השפלת היריב. ההתנהלות של סדרת הגמר הישראלי בכדורסל חרגה מכל צורת היגיון בריא. קשה להסביר את רמת האמוציות שמחנות האוהדים מצליחים לייצר בעצמם כאשר מי שאיננו מעורב בנושא כלל לא מודע לעניין. כמה אנרגיה, אמצעים וכוחות שיטור נדרשו אתמול על מנת לקיים משחק כדורסל אחד בתל אביב. מעין בועה של המעורבים בדבר שלא שורטת אפילו את מארג החיים של הבלתי מעורבים במשחק.
וממש לפנות בוקר זכתה בוסטון סלטיקס באליפות מספר 18 בתולדותיה. הקהל במקום הגיע להופעת בידור, מוזיקה, ריקודים, הגרלות, בירה ונקניקיה. הכל זרם בצורה נעימה. האוהדים הגיעו, התיישבו כל אחד במקומו, הטלוויזיה שידרה בשקט את המשחק. במהלכו המצלמה התמקדה באוהדים שמחים באיפוק או דרך מצלמת הנשיקה הכל כך אמריקאית. המאבק במשחק היה על התואר החשוב ביותר בעולם הכדורסל ועדיין לא חרג מהסטנדרטים של הופעת בידור אמריקאית שבה לא משנה מה, יש מנצח ומפסיד, הם לוחצים ידיים בסוף וכולם מרוצים.
קשה לשים את האצבע על מה חשוב באמת, על הסתכלות של הספורט כבידור, כאמצעי נפלא להפיג מעט את הצרות בחיים או לחלופין הזדהות מוחלטת וחסרת הסבר אמיתי עם סמל או צבע של קבוצה שאין באמת הרבה מאחורי הרעיון הזה מלבד היסטוריה ארוכה של ניצחונות והפסדים. ואולי הספורט הוא בעצם זירת המלחמה המועדפת על אנשים שפויים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. עדיף להילחם על המגרש, אם מפסידים, אפשר לתקן בפעם הבאה וטעם הניצחון הוא תמיד מתוק. אם אפשר לעשות את זה גם במדינה שלישית ולהשאיר את הבלגן אצל מישהו אחר, מה טוב.
אז מה עדיף ? האמת אין תשובה ברורה לשאלה הזאת. יש לי דעה משלי, אני פחות אוהב את השואו האמריקאי, מצד שני אירועי הדרבי בכדורסל הם איומים בעיניי.
ולגבי ההתנהגות ביורו ? הלוואי ובימי חיי אצליח להגיע עם צבא של ישראלים בכל הגילים למשחק של נבחרת ישראל בטורניר גדול.
בינתיים נשאר רק לקנא בכל רומני או סלובקי שקם היום בבוקר.
