אחרי למעלה מ80 שנה הרפת בעין גב נסגרת. השבוע הרסו את מכון החליבה הישן בכדי להוציא את מיכל החלב. למי שגדל בקיבוץ וכבר לא גר שם היום נשברה חתיכה מהלב, אפילו שלא הייתי רפתן מעולם, גם לא יום אחד.
שאתם שומעים את המונח מכון חליבה, מה זה אומר לכם ? אם אתם מפתחים רגש כלשהו למושג הזה, כנראה גדלתם בקיבוץ. בכל קיבוץ, בכל מקום בארץ יש כמה מוסדות חובה, יש כמובן חדר אוכל, יש מכבסה, בתי ילדים, כל קיבוץ לפי דרכו בימים אלו. אבל עבור מי שגדל בקיבוץ ב60 השנים האחרונות, ככל הנראה המילים מכון החליבה הן חלק מהנוף המקומי. הרפת, הפרות, הרפתנים הם סמל. סמל לחלוציות, לאחיזה בקרקע, לקיום עצמאי ובטחון תזונתי. הרפת בכל קיבוץ הייתה סמל בדיוק כמו שדות החיטה. בקיבוץ בו גדלתי שממוקם עד היום באחד המקומות היפים בארץ, אי שם בין כנרת לגולן כבר מעל 80 שנה הרפת היא קבלת הפנים. כל מי שעבר את השער של הקיבוץ, נחשף קודם כל לרפת. כל הכוונה של אורח מתחילה בהסבר, הרפת מצד ימין. וכמו שהרפת נמצאת בכניסה לקיבוץ, כך היא הייתה הלב הפועם של הקיבוץ. הרפת הייתה מאז ומעולם ענף כלכלי יציב, לא הענף הגדול ביותר, אלא ענף שורשי, בעל משמעות. היא הייתה אטרקציה עבור רבים מאין ספור התיירים שעברו בעין גב לאורך השנים, היא סיפקה בשנים הראשונות חלב לחברי המשק ולכפר הנופש. בשנים מאוחרות יותר מעודפי החלב ייצרו בעין גב שלל גבינות וחלב מקומי ואיכותי. הרפת היא חוט שזור בחיי הקיבוץ. וכל זאת מבלי שדיברנו על האנשים שעמדו מאחוריה. אני מודה שלא הכרתי את כל הרפתנים שהקימו את הרפת בעין גב עוד לפני שנולדתי, אבל מאז שאני זוכר את עצמי ברפת של עין גב היה דוקטור. הדוקטור ואיתו שורה ארוכה של אנשים גדולי קומה, עזי נפש ומסורים. המסירות של עובדי הרפת היא מסוג התכונות שראוי לכבד. אלו אנשים שהרבה לפני עידן ההייטק והעולם הגלובאלי עבדו במונחים שהיום נשמעים אחרת. הם לעולם לא עבדו סביב שעון ניו יורק או טוקיו, הם פשוט הגיעו לחליבה בשתים וחצי לפנות בוקר, הם עזבו הכל והגיעו לסייע בהמלטה גם הרבה אחרי שהחושך ירד ומרבית האנשים התכנסו איש איש אל ביתו. הרפתנים הם מוסד. הם יחידת עילית קיבוצית שיש בה גאוות יחידה.
לא הכרתי את כל הרפתנים בכל הקיבוצים, אבל אני בטוח שלכל רפת בכל קיבוץ יש את גאוות היחידה שלה. את ההיסטוריה, ההווי המיוחד ואין ספור סיפורים ואגדות שלפעמים נמצאים עמוק בתוך הזבל. אלו אנשים מיוחדים, אפשר היה לראות אותם מיד לאחר אירועי אוקטובר מגיעים מכל הארץ לרפתות של קיבוצי העוטף, מתוך ההבנה שהפרות צריכות יד מסיעת ובעיקר מתוך ההבנה שאת המנגינה של עבודת הרפת אי אפשר להפסיק, גם בימים קשים.
למה אני פתאום כותב את כל המילים הללו ? מי שמכיר אותי יודע שמימי לא עבדתי ולו יום אחד ברפת, גילוי נאות, אני מעדיף שדות וצמחים על פני עבודה עם בעלי חיים, אבל בכל זאת הרפת כפי שציינתי היא מוסד. בעין גב ממש ליד הרפת היה מגרש הכדורגל הקיבוצי, במשרדי הרפת היו הכדורים למשחק של שישי בצהרים וכאשר רצינו לתפוס קצת אוויר מישהו היה מעיף את הכדור היישר לחצר הפרות מה שהיה מוביל לדיון בשאלה מי יביא את הכדור. ובכל זאת, שבוע שעבר אבא שלי יצא להליכת הבוקר הרגילה שלו בשבילי הקיבוץ ומתוך ההליכה הוא שלח תמונה שוברת לב עבורי. התמונה הראתה את הקיר שנשבר במכון החליבה המיתולוגי של הקיבוץ בכדי לאפשר למנוף להעמיס את המיכל העצום של החלב. אותו מיכל שמידי בוקר הייתה מגיעה משאית ומרוקנת אותו מהחלב הטרי בדרך אל כל בית בישראל.
ידעתי שהתנהל דיון ייצרי בשאלת סגירת הרפת. אינני מבין בכך דבר, אני גם לא חלק ממקבלי ההחלטות, אבל ההחלטה נפלה, לאחר למעלה מ80 שנה, תיעלם הרפת מהנוף. במקומה יוקמו מיזמים חדשים, ושלל רעיונות. קשה לי להגיד שאני יודע מה דעתי. יכול להיות שיש כאן עובדות כלכליות שאין אפשרות לערער עליהן, אולי זוהי טעות ובכיה לדורות ? התשובות לשאלות אלו יתבררו בעוד עשור או שנים וגם אז הן תהינה נתונות לפרשנות. בדבר אחד ככל הנראה תהיה הסכמה. קיבוץ בלי רפת הוא קצת אחר. המהלכים המורכבים שעוברים הקיבוצים כבר זמן לא קצר, בנוסף לכך הקושי הידוע לכולם, בוודאי בקיבוצים על האתגר הבלתי נתפס ברצון ובאמונה בצדקת החקלאות הישראלית הופכים את ההסתכלות לא אחת להסתכלות כלכלית, לא בטוח שערכית. ובכל זאת התמונה של קיר מכון החליבה מנופץ שברה את ליבי.
הזיכרונות של חבורת הרפתנים מגיעה לארוחת הבוקר ומתיישבת בשולחן משלה, בין אם מתוך גאוות יחידה ואולי כי אף אחד לא היה מסוגל לסבול את הריח. את השעות מסביב לשעון, את האהבה הגדולה למקום. כל אלו ייעלמו יחד עם הרפת. עזבתי את הקיבוץ לפני מספיק שנים כדי להבין שהיום הכל נספר בשורה התחתונה של רווח והפסד. ובכל זאת, התמונה הזאת של קיר מכון החליבה שבור, שברה לי חתיכה בלב.
